לעיתים נדמה שהמצוקה כלכך קשה עד שאני נעמד במקום ומתחיל להתחפר בחול. מתבצר.
תמיד אהבתי את החול בים וכשהייתי קטן גם החזקתי דיפלומה של אדריכל חול נודע. כולם אהבו לבנות איתי בחול כי הם ידעו ובצדק שהמגדלים שאני בונה היו הכי יציבים, הכי חזקים, הכי מגוננים והכי מתוחכמים.
על היופי משום מה התפשרתי. היום כבר לא.
הארמונות שלי תמיד אופיינו בתעלות מסיביות מסביב שהגנו עליהם מפני שטף הגלים. למים ששטפו לא היה סיכוי.
קשה לי להעמיד שני פרצופים בחיים שלי אבל למען האמת כבר די התרגלתי.
בבוקר אני הבן אדם העסוק והפעלתני שנועד לגדולות, ובערב אני ההוא שפוחד מהצל של עצמו, שנבלע בתוך החוסר, שעבר שבעת מדורי גיהינום ואיבד עניין, שמחכה לבוקר שלמחרת בשביל להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר.
הכי פשוט זה להאשים ולמען מטרה זו הבלוג הזה נועד. על החיים שיכולתי לחיות אחרת, על השנים האבודות ושמחת החיים שדעכה, על הדמעות שאף פעם לא זולגות בכיוון הנכון.
כמו בחור דתי ששומר נגיעה כך אני - מתבונן מהצד בכל הטוב שיש בעולם ולא מושיט יד.
אני הטיפש שעלה על זה שיש בעיה ולא עשה עם זה כלום.
שנתן לשנים לעבור, לחברים להיעלם ולקור לחדור.
שבנה את כל המגדלים הכי יפים לאחרים ולעצמו לא השאיר אף לא פיסת אדמה.
שמישכן את כל חייו למען ריצוי אחרים.
שמסתכל על אנשים אוהבים ולא מבין למה.
שרואה זוגות צעירים ולא מבין איך.
האכזבה מעולם לא צרבה כלכך והדמעות והמצוקה ורגעי האשמה רק מושכים אותי יותר ויותר אל הספה.
רשומות
