פוסט ראשון

יושב. כי זה מה שאני תמיד עושה כשאני עובד על המחשב.

חושב על איך לפתוח את הפוסט הראשון שלי בבלוג החדש הזה.

ומה להסביר? האם להגיד את האמת או לשקר ולהגיד שנקלעתי לפה במקרה ושאני בסך הכל רוצה שיהיה מגניב וכאלה..

את האמת.

אני חי כבר 21 שנים. ויש לי המון חברים.

אבל אני לא מגדיר אותם ככה.

אם תשאלו אותי חבר זה משהו שהולך איתך ביותר משתי תקופות משמעותיות בחיים. ואת שלי אני פוגש בתקופה אחת ונוטש בתקופה אחרת. לנתק מגע אני קורא לזה. לברוח זו ההגדרה היותר נכונה.

הסיבה לזה לא מובנת עד הסוף אבל ממה שהצלחתי להעלות זה כנראה מהפחד להחדיר אנשים חיצוניים לחיים שלי.

החיים שלי מתבססים על העולם הרדוד והעולם העמוק. ואני כמו מציל שיושב בתווך בין העמוק לרדוד ומידי פעם קופץ להציל מישהו זקן שנקלע למים העמוקים או תינוק ברדודים שהתפנצ'רו לו המצופים. אבל אחרי הכל - נשאר לבד על הכיסא עד שהבריכה נסגרת.

תחושת הבדידות שמלווה אותי היא מבחירה שלי. עדיפה הבדידות על העצב שבלהכניס אנשים לתוך חיי.

אבל היא קשה ואכזרית לפעמים. בעיקר בסופי שבוע. כשאתה יודע כמה הרבה אפשרויות יש לך אבל בוחר באופציה האחרונה.

ההיא שתכניס אותך למיטה כמה שיותר מהר ותכסה עליך את שמיכת הפוך החמה.

לא הייתה לי אף פעם חברה רצינית וגם אם תשאלו אותן הן יגידו לכם שאף פעם לא היה להם חבר..

בעוד כמה חודשים אהיה במקום שנקרא אזרחות. זה מקום שלוקח 5% מכל החברים שהיו לך מכל התקופות ומכל המסגרות והחמישה אחוזים האלה ילוו אותך במשך כל החיים עד שהם יעלמו.

אני חושב שבמקרה שלי ישאר מישהו אחד או שניים שיקבל ממני איזו הודעת אס-אם-אס באיזה חג וזהו.

אומרים על אנשים שנהיים מפורסמים ובעלי השפעה שקשה להם למצוא חברים בגלל שהם לא יודעים מי רוצה בטובתם ומי לא. אני מרגיש ככה. רק שאני לא מפורסם.

הראש שלי פועל בצורת מנגנון הגנה. צבועים, שקרנים, טיפשים ואנשים מכוערים לא יכולים להתקרב.

כל השאר יראו את המנגנון הזה ולא ירצו.